התייחסותו המעניינת של פרופ' רובין (1) למורכבות הרב מימדית הקיימת ביחסים טיפוליים, והקריאה להתמודדות ישירה עמם נראית לי במקומה. במאמרו מציין רובין את המרחב הטיפולי כמרחב משולש הנוצר מהצטלבות מאפייני חברה, מטפל ומטופל, וקורא להכיר במורכבויות אלו כחלק צפוי ואף מבורך של המפגש האנושי בין מטפל למטופל. כל זאת מתוך מתן כבוד והכרה בקיומם של גבולות, אחריות מקצועית ואחריות משפטית.

 

התמודדות ישירה עם יחסים מרובים אמורה להתרחש מתוך מודעות, איזון וויסות רמות מרובות אלו של מעורבות בטיפול. פרופ' רובין מגדיר חמישה פרמטרים כאלה (עשיית הטוב, כבוד לאוטונומיה של המטופל, מודעות עצמית של המטפל, אינטרס אישי של המטפל ופתיחות לנקודת מבט חיצונית אובייקטיבית) ומצדד בהכלה ואיזון של ממדים אלה.

 

הכלתן של נקודות מבט שונות וסותרות יוצרת תחושת דיסוננס, אשר במקרים "קלים" היא מטרידה ולא נוחה, ובמקרים "קשים" בלתי נסבלת (2). אזכיר בקצרה שני כיווני התייחסות לנושא, אחד מתחום הפסיכולוגיה החברתית-ניסויית והשני מכיוון מחשבה פסיכואנליטי. מחקרים הבוחנים היבטים שונים של חווית הדיסוננס מראים כי זוהי חוויה בעלת מאפיינים מוטיבציוניים (למשל, 3) אשר עוצמתה מושפעת ממספר גורמים שבחלקם הנם גורמים אישיותיים – למשל, העדפת העיקביות שיש לאדם (4). בכך למעשה, מתווסף מרכיב נוסף (ואף מרכיבים) החותרים תחת היכולת והרצון להכיל נקודות מבט שונות וסותרות. במקביל, ומנקודת מבט פסיכואנליטית, ניתן לראות בתהליך עליו מצביע פרופ' רובין תהליך דיאלקטי. דיאלקטיקה הנה תהליך בו כל אחת משתי תפיסות מנוגדות יוצרת את האחרת, משמרת ושוללת אותה, כשכל אחת מהן מצויה ביחסים דינמיים ומשתנים עם האחרת (5(. למרות שהתהליך הדיאלקטי נע לקראת אינטגרציה, אינטגרציה זו אינה מושלמת לעולם. כל אינטגרציה יוצרת ניגוד דיאלקטי ומתח דיאלקטי חדש. חלק מהתאורטיקנים העכשווים רואים במתח הדיאלקטי את אחד התהליכים המרכזיים ביצירת הסובייקטיביות (6, 7). ראייה זו של הדברים כמערכת משתנה הנמצאת במתח מתמיד, מאפשרת לנו לראות הן את הבטיו החיוביים והחיוניים של מתח זה (למשל, בעבודתו של אוגדן (7) ואפיונו של ויניקוט את החוויה המעברית כפרדוקס וכקבלת הפרדוקס (8)), אולם גם את התנודות והקושי שיכולים להווצר לפרקים. בהתייחסות ישירה יותר אל הנושא המדובר, קרי – מורכבותם ורב מימדיותם של היחסים הטיפוליים, אנו נצפה שייתקיים מתח כלשהו, מאוזן, בין נקודות המבט השונות. תחושת דיסוננס זו, "הדיסוננס האתי" מובילה לרצון להפחיתה. אחד הפתרונות היעילים הנו חקיקת חוקים וביסוס כללים המתמודדים עם סתירות אלו באמצעות הרחקת מרכיבים בעייתיים אל מחוץ לדיון. הקושי הוא בזיהוי הגבול הדק המפריד בין יחסים טיפוליים בהם יש נזק למטופל, לבין שימוש הגנתי בכללים הבא להפחית את תחושת הדיסוננס אצל המטפל. למעשה, בקריאה למודעות ולאיזון רמות המעורבות השונות בטיפול, מובלעת גם הקריאה לבחינה כנה של נקודה זו. שימוש הגנתי מעין זה יכול להתקיים גם בצורתו ההפוכה, שאז יחסים טיפוליים בעלי מורכבות אתית וקלינית יזכו ל"הכשר מראש", ללא בחינה אמיתית של מורכבות זו.

 

ייתכן כי הדרך להתמודדות יעילה עם סוגיה זו מתחילה אי שם בתהליכי הלימוד וההכשרה המוקדמים. חיונית, נחוצה ואף הכרחית התייחסות לשאלות אתיות כבר בשלבי הלימוד וההכשרה הראשונים, אולם לא די בכך. כללי האתיקה באים להגדיר את השטחים האפורים בהם החוק אינו מדייק. ושניהם – החוק והאתיקה – מציינים את "גבולות הגיזרה" של עבודה קלינית מקצועית ומוסרית. גם בתוך ה"שטח הבטוח" מתקיימים רמות רבות של יחסים ומורכבויות היוצרות את המרחב הטיפולי, ובזאת לדעתי תרומתו העיקרית של המאמר. הכלתן של מורכבויות אלו, ועמידה בחווית הדיסוננס הנוצרת בשל כך, אמורה להתחיל במקביל ללימוד הבסיס המקצועי והאתי, ובתהליכי הסוציאליזציה וההתמחות, בהמשך. היכולת לעמוד במידה מסויימת של דיסוננס, לזהותו, ואז לנסות וליצור את האיזון עליו מדבר פרופ' רובין, נראית לי חשובה.

 

וכיצד לומדים להכיל דיסוננס? איני סבור שיש לי תשובה לכך, אך ניתן להעלות רעיונות מספר. ראשית דרך הגדרתו כמרכיב רלוונטי וחשוב, ומתן לגיטימציה לסוגיות אלו (שוב, החל מתהליכי הלימוד וההכשרה הראשוניים). שנית, דרך שימוש בתהליכי הדרכה ובקבוצות עמיתים (ובכך אני מתחבר אל "האלמנט החמישי" שמציין פרופ' רובין: פתיחות אל נקודת מבט חיצונית ואובייקטיבית). שלישית, תוך שימוש מושכל באמצעים הטכנולוגים ההולכים וצוברים תאוצה, כקבוצות דיון מקצועיות ברשת האינטרנט (כדוגמא ניתן לציין את פורום "סוגיות טיפוליות" ופורום האתיקה באתר "פסיכולוגיה עברית ברשת" - פורומים סגורים המיועדים להתייעצות הדדית של אנשי מקצוע). ורביעית, דרך עבודה אישית במסגרת הטיפול האישי, שקשה להמעיט בחשיבותה עבור אנשי מקצוע.

 

ראיית מורכבותם של ממדי מעורבות שונים כנורמטיביים ורצויים הופכת ללגיטימית את תחושות המתח הנוצרות בעקבות חווית דיסוננס זו. לגיטימית, אך לבטח לא קלה. ומתוך הסכמה בחשיבותה של הכרה והכלה של סתירות ומתחים אלו המתקיימות בכל אינטרקציה אנושית, עלינו לתת דעתינו על שכלולה ופיתוחה של יכולת זו להכלתם.